קצת עלי ועל כתיבת בלוג זה

שמי נחום ורבין ואני רופא, מנתח כללי.

נקראתי על שם סבתי, נחמה, שעלתה לארץ מרוסיה לפני מאה שנים עם שבעת ילדיה, השמינית נולדה בארץ. אבי, בן ציון ורבין, היה בן חצי שנה כשהסכים לבוא לפלשתינה ונפטר בישראל תשעים ושש שנים לאחר מכן. אמי, פניה טאובה, עלתה לארץ מפולין בשנות השלושים עם ויזת סטודנטית, ונשארה כאן ניצולה יחידה ממשפחתה. שניהם נפגשו בבית החולים בעפולה, אמי כאחות צעירה שסיימה את המחזור הראשון של בית הספר לאחיות בבית החולים בילינסון ואבי כרופא נודד בישובי העמק. דורית, אחותי הבכורה נולדה בעפולה ואני בהדסה בתל אביב.

בשעת כתיבת רשומה זו, יולי 2013, אני בן 69. פרשתי מכירורגיה פעילה לפני כשנתיים. אני משמש כיועץ ומאבחן בקופת חולים ובמרפאתי הפרטית, ואני עוסק במתן חוות דעת על רשלנות רפואית מטעם הניזוק. בתיה (ברק), אשתי מזה 40 שנה, היא יועצת זוגיות ובעברה היתה שחקנית תיאטרון ומנחת תכניות בטלויזיה ("קשר משפחתי" ועוד). שלושת ילדינו, רנה, נעמה ואמנון, בוגרים ועוסקים בהצלחה בתחומי מקצוע שונים. שני נכדי, בניהם של נעמה ובעלה עידו, האחד בן כמעט חמש והשני בן כמעט שלוש, רוצים להיות כבאים כמו סמי או זמרים כמו אריק איינשטיין.

במשך שנים אספתי תיעוד על אירועי מלחמת יום הכיפורים במעוז המזח בו שירתי כרופא וקצין במילואים. כתבתי פה ושם וכשהחלטתי לכתוב ספר פניתי לחוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב ולאחר ראיון קצר הסכימו לקבל אותי למסלול כתיבה יוצרת. במשך שתי שנות לימוד פגשתי קבוצה של אנשים צעירים עם להט וכישרון, יצירתיים, לעיתים מדהימים. נחשפתי לעולם של ספרות עולמית ועברית שקודם לכן רק חלפתי לידו, וקיבלתי הדרכה ויעוץ בכתיבה ממיטב היוצרים כיום. על כך אני מודה לכולם בחוג.

לאחר שהשלמתי את מלאכת הכתיבה, ככל שניתן להשלים מלאכה אינסופית שכזו, גייסתי לעזרי את בתי הבכורה, רנה, שעוסקת בכתיבה, תרגום ועריכה. החלטנו יחד שפרסום אינטרנטי בהמשכים הוא הנכון ביותר לסוג הספר שכתבתי, וגם הנגיש והמתאים ביותר לזמנים אלה. בסיפור שכתבתי מציאות ודמיון נפגשים לעתים ומתחולל קרב מי מהם יגבר. לעתים, מילה או משפט מציתים את הדמיון, ואולי את הזיכרון. לעתים המדומה מתגשם או מזכיר נשכחות החבויות בתאי המוח העמוקים.

הסיפור שכתבתי עוסק בקבלת החלטות בכל התחומים, החלטות גורליות של חיים ומוות. כרופא מנתח, עסקתי במשך 40 שנים בקבלת החלטות כאלה. כחייל במלחמה לקחתי על עצמי החלטה אחת של חיים או מוות, שלי ושל 36 חיילים נוספים.

פרסום בלוג זה מתחיל ב1 באוגוסט 2013. במשך השבועות הבאים אפרסם שני קטעים בכל שבוע, ואביא את הסיפור לסיומו בזמן שבין יום הכיפורים, שיחול השנה ב14 לספטמבר ובין ה6 לאוקטובר, שבו נציין ארבעים שנה לפרוץ מלחמתנו.

מודעות פרסומת

44 מחשבות על “קצת עלי ועל כתיבת בלוג זה

  1. Pesach Shachar הגיב:

    מלוא הערכתי על מלאכת הכתיבה וההחלטה לשתף אותנו במה שעבר עליך.
    קראתי בינתיים החלק הראשון וברצוני להודיעך שעשית עבודה מענינת ותודה על הכל. חשוב שאנשים ילמדו מאנשים כמוך כי הינך משמש דוגמא בהרבה תחומים.

  2. Ram הגיב:

    נחום היקר אני שמח מאוד על ההחלטה לפרסם את העובדות כפי שאתה יודע אותן. זה חשוב לי זה חשוב לכל הלוחמים במזח ולמשפחות שלהם וזה חשוב לכל מי שיקרא. יישר כח !! רמי

    • Uri Mushin הגיב:

      Dear Nachum,
      I was touched to read your recollection and felt thrown 40 years back. I happened to be a part of the force that attempted your release from the sea.
      Your experiences and observations are remarkable. The people of “Mutzav Hamezach” were lucky to have you there .
      I am also a surgeon, still practicing, in Houston Texas.
      Gmar Chatima Tova,
      Uri Mushin

  3. ירון וחנה שוורץ הגיב:

    ורבין היקר. ירון עוד לא קרא, אז בשמי תודה עמוקה על היכולת שלך להעביר את עצמך באופן אותנטי כל כך. נוגע ומרגש. תודה רבה על השיתוף.. חנה שוורץ

  4. tami feingold הגיב:

    נחום, תודה על הבלוג. רעיון נפלא וכתיבה משובחת.
    מרתק ומרגש! קוראת בעיון והתמדה מחכה לפרקים הבאים!

  5. Tali Ohry הגיב:

    מקווה ומאחלת שהכתיבה תיתן לך ולו קצת ממה שנתת לנו
    באמת ובכנות מודה לך על כל מילה שאתה חולק כאן איתנו

  6. Mooli הגיב:

    נחום היקר
    הצטורפתי לסיפורך דרך חברתך מוריה
    אני קורא אותו בשקיקה , נחרד כאילו זה קורה עכשיו שומע את קולך וקולות חבריך ומרגיש שהעדויות שלך כה אוטנטיות וחדות .
    ממשיך לעקוב
    מולי

  7. Sachs Dov הגיב:

    Hi Nachum
    Didn't seen each other since we were kids and neighbours
    Never told you how I came back for the war!
    At the beginning I (we) thought that the war will end very quickly as usual… so I waited and went on with my studies in France, well that's how it was
    but suddenly everything changed when I saw you sitting amid other prisoners on French TV and I took the first plane and they took me directly from Lod…
    And now I'm waiting again but only to read more
    Dov

  8. ברק הגיב:

    הערכה עצומה על היכולת לראות מבעד ל"מסך הגבורה" את המציאות נכוחה בשלב כה קריטי
    לומד ממך את שאבקש לעצמי
    ברק של וינו

  9. נחום ידידי, שוב מגיע ערב יום הכיפורים ואנחנו כבר ארבעים שנים אחרי … שירתתי אז בקצה השני, הצפוני, של התעלה, ליד "אורקל" ונשביתי ביממה השלישית של המלחמה. בסופו של יום, 'ישבנו' שנינו באותו מבנה בכלא עבסייה בקהיר. את יומן השבי שלי (המצוי באינטרנט ובאתר 'ערים בלילה') כתבתי מספר שבועות לאחר שובי הביתה, אירועי כל דקה וכל יום היו אז צרובים עמוק במוחי. הסיפור המרתק שלך מחזיר אותי לאותם ימים נוראים; נפלאה בעיני המחשבה כיצד אתה מצליח לדייק בפרטים זמן כה רב לאחר התרחשותם?! תודה על שהצלחת להעלות את הדברים על הכתב, זוהי המורשת שלנו לדורות הבאים, מורשת של גבורת לוחמים שניצחו במלחמת האש ובמלחמת ההישרדות. יומנך האישי מהווה יד ושם לזכרון עולם לחברים שלחמו איתנו ואינם עוד בינינו, יהי זכרם ברוך!
    תודה על שמצאת את תעצומות הנפש לקבל את ההחלטות הנכונות בימים של בלבול ואובדן-דרך של ההנהגה. על כך הוענק לך אות הגבורה היקר מכל – חייהם של לוחמי "המזח" שחזרו מהתופת במצרים.
    גמר חתימה טובה ושנה טובה ושלווה, מיכי זייפה

  10. איציק הגיב:

    הי נחום,

    בידיעות אחרונות הפנה נחום ברנע , בסיפא של רשימתו, את הקוראים לקריאת הבלוג.
    תודה על ה-insight שאפשרת לנו כאן.
    הסיפור מרתק, ומעלה באופן חד ומוחשי את דילמת הכניעה.
    הדילמה קיצונית ביותר – בין הרגש הלאומי והמשמעת הצבאית, לבין קול ההגיון, וכל זאת בתנאי קיצון.

    אני שמח שנהגת על פי קול ההגיון.

    חתימה טובה,

    איציק.

  11. אני חושב שאתה אמיץ לב לחשוף את הרגעים הקשים הללו להתמודד שוב עם הכאב הזה , אישית אני מודה לך, משום שאני צעיר (הייתי בן 3 כשפרצה המלחמה ההיא , אך עדיין זוכר את הטראומה של הצפירה והריצה למקלט) ובימים אלה אני משתדל ללמוד כמה שיותר ולהבין מה קרה שם

  12. גיא רפאלי הגיב:

    הכתיבה יפהפיה למרות הזכרונות המרים. אמנם אני אישית הייתי באותו הזמן דווקא בצד השני של המפה – עם גדוד 51 של גולני בחרמון וברמת הגולן ובסוריה – אבל קראתי ושמעתי הרבה על מוצב המזח ועל כל המתרחש באזור תעלת סואץ, שם גם הייתי כבר במילואים בחצי השנה שאחרי המלחמה באזור העיר סואץ ונמל עדביה. החשיבות שבתהליכי קבלת ההחלטות והצורך החיוני בקיומו של "מבוגר אחראי" במקום בו קיים כאוס ובילבול וחוסר אונים והאומץ להגיד את דעתך ולהסבירה באופן ההגיוני ביותר יכולים בסיפור שלך להוות דוגמה להרבה מאד תופעות בחיים, לאוו דווקא למלחמה.

  13. חנה בן מנחם הגיב:

    ד״ר ורבין היקר,
    מרגע שהתחלתי לקרוא את הבלוג לא יכולתי להרפות . מרתק וכואב כאחת. שתהיה לכולנו שנה טובה .

  14. אביגיל הגיב:

    חזרתי לישראל רק ביום הרביעי של המלחמה ולפי כך יש לי חור שחור בהבנה ובתחושה ורק כעת, 40 שנה מאוחר יותר, אני מצליחה למלא אותו. בחלקו בזכות כתיבתך

    תודה ויישר כח

  15. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות כיפור, 13.9‏

  16. נורית לוי הגיב:

    יום כיפור 2013, אני קוראת כל מילה בשקיקה ונזכרת ב13 באוקטובר 73, שבת , יום הולדתי . אני בת 19 חברה בלהקת פיקוד הדרום , אנו חברי הלהקה מסתובבים בסיני מנסים להרים את מצב הרוח השפוף ומתקשים להבין את גודל השעה ועוצמת התקופה. כשאתם ״נכנעים״ בוחרים לעשות את המעשה הנכון תוך תעצומות נפש נדירות, אנו חברי הלהקה מופיעים באגד ארטילרי באיזור המיתלה שמקבל פקודה באמצע ההופעה , להפגיז. אולי קיבלו פקודה מגבוה להצדיע לכם ולגבורתכם ואולי אם נהייה ראליים , פשוט השיבו אש . כך חוגגת עלמה צעירה את יום הולדתה. אנו מסיימים את ההופעה נוסעים הלאה לעוד 5 הופעות
    וממשיכים לנסות לשמח עוד כמה לוחמים. כנראה שנפגשנו שוב בזכרון יעקוב לאחר שהשתחררתם בהופעה שזורה בשמחה ובכאב שזכורה לי היטב. מי יתן וילדנו ונכדנו יחיו במדינה שחותרת לעתיד ורוד יותר . שנה טובה.

  17. נועה רונן הגיב:

    לנחום ,לא יכולתי לעזוב את מה שכתבת . קראתי מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף, עד ארבע לפנות בוקר. הייתי בת 12 כשפרצה המלחמה ועמדתי דום בצפירה … לא הבנתי שזו מלחמה. מאלפת הכתיבה שלך. איך אתה מתאר עם הומור מציאות כל כך קשה. הכי נגע לליבי היד החומלת שהגשת לטייס בתאו. אתה חכם ואמיץ. בברכה נועה רונן

  18. יונה הגיב:

    דר׳ ורבין, מתקשה לפנות אליך בכל צורה אחרת.
    מעבירה את יום כיפור בהקראה בקול, של כל פרקי הספר עד כה. עצרתי רק לשתיה.
    גם השומעים לא עצרו (חבר ו״דור ההמשך״)
    תודה
    יונה (דר׳ יונה יניב)

    • ד"ר ורבין, אני רוצה לומר לך שאתה אדם גדול, חכם ומודל לחיקוי. התיאורים ההומניים והמרגשים שלך גרמו לי להתרגשות עצומה. הקטע בו תיארת שדיין החוצפן התנגד לכניעה, הרגיז אותי מאד!!!
      תהיה בריא, מאושר ושמח כל חייך. מגיע לך ולמשפחתך!!!

  19. אני מכירה מעט את ד"ר ורבין. מתקופת חזרתו מהשבי, כאשר הייתי קצינת הנפגעים של הצנחנים שהייתי מצוותת למס' קצינות. ולאחר הרבה מאוד שנים כאשר ידע לעודד אותי כשהייתי מאושפזת במצב נורא באיכילוב.
    איש נפלא. אשמח מאוד לקרוא. זה מרתק.

  20. דוד גודר הגיב:

    ד"ר ורבין היקר, לחמתי צמוד לכם והאזנתי ברשת הקשר לדיווח המצמרר שלכם על תהליך הליכתכם לשבי. תיעדתי זאת ב"זמן אמיתי" ע"ג נייר פקס שאותו שמרתי עד היום, אם תרצה לראותו אתה מוזמן ליצור איתי קשר.

  21. Ori הגיב:

    הי , אבא שלך היה הרופא שלי כשהייתי ילד קטן, והאגדה מספרת שאפילו הציל את חיי , כמו כן שיחק שחמט עם סבא שלי – מנדל מרמורוש .
    אני זוכר היטב את אבא שך עד היום – היה איש מקסים .
    בהצלחה בכל מעשיך .

  22. נדיה הגיב:

    קראתי את כל הפרקים בנשימה עצורה, חוששת ומרותקת כאחד. אם כבר יום כיפור, קריאה והשתתפות כזאת היא מסורת ראויה לו.
    הייתי קטנה מדי כשחזרתם הביתה, לא זכרתי אותך מאז. אתה איש מדהים – בגלל הרגישות, המנהיגות וקור הרוח המשועשע שלך ובעיקר בגלל העדפת החיים בתוך כל ההבל הפטריוטי.

  23. שי הגיב:

    נחום היקר.
    קראתי בנשימה עצורה את סיפורך.
    כשקראתי את הפרק שבו אתה מספר איך הבנת שהמצב הוא של או למות או ללכת לשבי ואתה יזמת (או היית בין היוזמים) את הצלת חיי החיילים שם בהליכה לשבי המחשבה המיידית שהייתה לי היא "איזה גבר!". ללכת לשבי מראש ובמודע במקום "למות כגיבור" (כמובן במרכאות כי זו הרי שטות מוחלטת!) היא החלטה אמיצה מאין כמוה.
    כשקראתי את דברי ציץ שאמר היה עדיף שימותו כגיבורים חשבתי על הצביעות של הדרג הבכיר של צה"ל שנכון להקריב – אחרים – על חשבון המולדת. נגעלתי אך, לצערי, כלל לא הופתעתי. מעניין האם אותו ציץ היה גיבור גם אם הוא היה נמצא במוצב המזח באותו זמן – צבוע שכמותו!
    מחזק את ידך.
    פתחת תמונה, מזווית אחרת לגמרי, של אחד מהאירועים היותר מיוחדים שהיו במלחמה זו – שהייתה מיוחדת כשלעצמה.
    תודה רבה.

  24. מיכאל כ״ץ בסן פרנציסקו ( פרינטולוגיה) הגיב:

    נחום יקר, תודה שהפנית אותי לבלוגך המרתק. לידיעת הקוראים- בערב ששי, לפני שפרצה המלחמה, אני הייתי הרופא הקבוע של המזח. נחום בא רק לסוף שבוע,… ולאחר כמה שבועות הרי גורל, חייו השתנו. אני שמח שהספקת להגיע בזמן ללידת בתך רנה בדצמבר. אני גם רק בקושי הספקתי לחזור ללידת בני אורי ב 11 לנובמבר. יישר כח!

  25. ברק הגיב:

    סיפור מדהים, כתוב בשפה קולחת, צינית, מרתקת ומשעשעת בו בעת. קראתי ברצף את כל 14 הפרקים מבלי יכולת להפסיק.
    למרות שכלל לא נולדתי בעת שפרצה המלחמה, הצלחתי להתחבר אליה מאוד דרך הסיפור המיוחד שפרשת בצורה כה יפה. מבלי להכירך, אני חושב שאתה אדם מדהים. מבין השורות ודרך תיאור המקרה ניתן ללמוד הרבה על אופייך: חכם, קר רוח, בעל תושיה,מנהיג מבטן ומלידה ולא לוקח את החיים יותר מדי ברצינות.
    אני מאחל לך עוד הרבה שנים של בריאות טובה ואושר.

  26. eliyho matz הגיב:

    נחום דר נחום סיפוריך מעניינים אבל בעברית מודרנית הייתי קורא להם לוקאליים אני מקווה שאדם כמוך שהתמחה ברפואה בשפתו של עגנון רפואה זו חכמה וגם פרנסה הייתי מצפה למשהו עמוק יותר ניתוח יותר עמוק של מצבנו הלאומי ובעצם אם תרצה בכנות אומר אנחנו עדיין על המזח לא זזנו קדימה ובעיקר אנו צועדים אחורה לאבדון אני גר באמריקה ואינני רופא או אופה או מורה אני סתם אדם שהתעסק בנסיון ארוך להסביר את תגובת ממשלת ארהב לשואה

  27. נמרוד הגיב:

    כמה חודשים אחרי יום כיפור 2013- קראתי את ההקשמה לפני זמן רב- וכן באיזה מקום על שבוע ה"שבי" שלך בכלא /מעצר בשרות הצבאי. רק היום הגעתי לקרוא את הסיפור הכללי . בחודשים האחרונים -40 שנה למלחמה הארורה ההיא- קראתי לא מעט ספרים עליה, מצאתי ביומן אישי זה אות וסימן נוסף לחוזק רוחנו הלוחמים באותה מלחמה.
    ישר כוח
    נמרוד חפץ- קיבוץ נירים negevnegev@hotmail.com

  28. It was very moving to read your blog. I was a batallion physician at the Yom Kippur War and also felt to write my story in my recent book -In the sands of Sinai . I will be happy to send you a copy. Please write me . Lehitraot. Itzhakl Brook MD

  29. ראובן מנדליק הגיב:

    לד"ר ורבין ערב טוב
    אשמח לקרוא את רשימותיך.( אני שרתי בפקוד צפון במסגרת חטיבת טנקים בפיקודו של רן שריג,
    במשך 7 חודשים) היכן נתן לקרוא אותן .
    בתודה ובאיחולים לבריאות טובה יישר כוח
    ממני ראובן מנדליק
    סולד 14 רמת השרון 4722568

    0525453180
    03-5492046

  30. אסתי רום הגיב:

    תודה שאתה פותח אשנב אל תוך הוויתך ואל תהליכים שנהלת ולא תמיד מבחירה.
    תוהה מדוע בחרת במילה אופציה ..מעניין.

  31. מוטי שלם הגיב:

    ד"ר ורבין שלום.
    שמי מוטי שלם, ולבושתי, רק לאחרונה התוודעתי לסרטון בו אתה דן בסוגיית הנפילה בשבי מנקודת מבטך האישית ומחוויותיך וזיכרונותיך מתקופת המלחמה והשבי. שמחתי למצוא עצמי מצוטט על ידך באותה הרצאה אף שעלי לציין שייחסת לי דברים שאינם מבטאים את עמדתי כלל ועיקר.
    בהרצאתך אתה מציב את דבריי למול דבריה של ד"ר דליה גבריאלי נורי כשתי תפיסות מנוגדות. אתה מסיק מן הדברים שכתבתי שאין לגיטימציה לנפילה בשבי כלל ועיקר וכי יש להלחם עד הכדור האחרון ולמות מות גיבורים. ובכן זו איננה עמדתי כלל. אני בהחלט סבור שבתנאים בהם הייתם נתונים, ובהעדר הנחיה מפורשת של הדרג הפוקד (עליו אני מטיל את מלוא האחריות והביקורת), ההחלטה שלך סבירה לחלוטין ועומדת בכל אמות המידה הערכיות. הביקורת שלי היא לא על ההחלטה להיכנע. אני מצביע על בעיה חינוכית ערכית הנובעת משני דברים בשולי סיפור הנפילה בשבי של מוצב המזח. האחד – המנטרה לפיה "צה"ל יעשה הכל כדי לשחרר" שבעטיה, לדעתי, באה התנהגותם הנלוזה של לוחמי הנח"ל במלחמת לבנון, והשני – ההסתייגות שלי מגלוריפיקציה של ההליכה בשבי. גם אם נותנים לגיטימציה להליכה לשבי בנתונים הדומים למצב בו הייתם אתם נתונים, יש להיזהר שלו יתפרש הדבר כלגיטימציה גורפת להליכה לשבי. העמדה שלי בהקשר הזה היא חינוכית ערכית .

    • מוטי שלום, ראשית היות והיית בכיתתו של אורי אהרנפלד – זכית, כפי שגם אני ואחרים זכינו להכירו.
      לענייננו- יש להילחם עד הכדור האחרון וזאת עמדתי אולם אין צורך או מחוייבות למות מות גיבורים כפי שגם אין צורך לגלוריפיקציה של הנכנעים ובבלוג שלי השפלתי ראשי כ"נכנע" (במלעיל) כפי שאשתי מזה 45 שנים קוראת לי. לא התלהבתי מכניעתם של לוחמי הנח"ל ואני לא נוקט בגלוריפיקציה כעיקרון. נלחמתי מספיק שנים כדי לשמר חיים של מטופלי למרות ה"מלאך" שעשה הכל כדי לקחתם, כפי שגם לימדתי את תלמידי .
      שמחתי לקבל תגובתך, בברכה, נחום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s